את האמת - אני קצת מבולבל, אז אני אתחיל מהסוף. את הבלוג הזה אני פותח בגלל (או יותר נכון בזכות) חיים. חיים הוא חבר מהפלוגה. רק באיזה חור בשטחים גילינו שבתור ילדים גרנו 200 מטר אחד מהשני, למדנו באותם מקומות בהפרש של שנתיים, היינו שנינו בנח"ל בסדיר וחוץ מזה שהוא אוהד את הקבוצה הלא נכונה בתל אביב, החיים שלנו די מתנגשים (הוא אפילו חיקה אותי וגם לו יש שתי בנות כמוני - נראה אותו מביא עוד בת שלישית כמו שאני עשיתי).
המתנה של חיים זו הכתיבה. יודע לכתוב הזבל, אין מה להגיד. בכלל, גם קשה להתווכח איתו כי הוא תמיד יגיד את המילה האחרונה והיא גם תמיד תשמע יותר טוב מהמילה שלך - פשוט חזק במילים. אבל בכתיבה הוא אלוף. ויש לחיים בלוג ופייר, אחד הדברים הראשונים שאני עושה כל פעם כשאני נכנס לפייסבוק זה לבדוק אם יש פוסט חדש (אני יודע שאני יכול להרשם לבלוג ולקבל דיווח, אבל הציפייה של הבדיקה יותר כיפית). תמיד כיף לקרוא את הפוסטים שלו. גם אם אני לא מסכים עם הדברים, עדיין הסגנון הקולח, הסרקזם הדק ובעיקר התמונות שהוא יודע לצייר במילים שלו - פשוט תענוג.
אם נשמע מהדברים שלי שאני קצת מקנא - אז אני מודה. הלוואי ויכולתי גם להעביר את המחשבות שלי כמו שחיים יודע. אבל היום פתאום נפל לי אסימון: גם אם לא - אז מה?
גם אם אני לא ההמינגווי הבא וגם אם אני לא יודע לצייר תמונות במילים כמו שחיים יודע, עדיין יהיה נחמד להשאיר כמה מחשבות ותובנות כתובות על איזה עמוד HTML באינטרנט. וזו הסיבה שאני פותח את הבלוג הזה (וכאן חזרתי להתחלה). הלוואי שתאהבו או שתשנאו את מה שאני כותב מספיק כדי שתרצו לקרוא את מה שאני חושב, אבל גם אם לא, עצם הידיעה שיום אחד כשאהיה זקן, אוכל לשבת עם הבנות שלי (ואולי אי"ה גם עם הבנים) ונקרא ביחד את השטויות שעברו לאבא בראש כשהן היו קטנות, מספיקה לי.
אז תודה חיים. תודה על הבלוג הנהדר שלך ובעיקר על ההשראה שהוא נתן לי לפתוח את שלי. תודה לאשתי שלי, שגם ברגעים הכי קשים שלנו, מזכירה לי באהבה האינסופית שלה איזה חכם הייתי לפני 15 שנה (ריספקט) שבחרתי בה, תודה לבנות שלי שמזכירות לי כל בוקר כשאני פותח עיניים מה זאת אהבה אמיתית ותודה לכל מי שיקרא את השטויות שירוצו לי בראש או יגיב עליהם או אפילו (בחלומותיי הורודים) יעביר אותם הלאה.
אז לכל מי שקורא את הפוסט הראשון שלי בבלוג החדש שלי - ברוכים הבאים לעלון הבית של אלון הבר :)
המתנה של חיים זו הכתיבה. יודע לכתוב הזבל, אין מה להגיד. בכלל, גם קשה להתווכח איתו כי הוא תמיד יגיד את המילה האחרונה והיא גם תמיד תשמע יותר טוב מהמילה שלך - פשוט חזק במילים. אבל בכתיבה הוא אלוף. ויש לחיים בלוג ופייר, אחד הדברים הראשונים שאני עושה כל פעם כשאני נכנס לפייסבוק זה לבדוק אם יש פוסט חדש (אני יודע שאני יכול להרשם לבלוג ולקבל דיווח, אבל הציפייה של הבדיקה יותר כיפית). תמיד כיף לקרוא את הפוסטים שלו. גם אם אני לא מסכים עם הדברים, עדיין הסגנון הקולח, הסרקזם הדק ובעיקר התמונות שהוא יודע לצייר במילים שלו - פשוט תענוג.
אם נשמע מהדברים שלי שאני קצת מקנא - אז אני מודה. הלוואי ויכולתי גם להעביר את המחשבות שלי כמו שחיים יודע. אבל היום פתאום נפל לי אסימון: גם אם לא - אז מה?
גם אם אני לא ההמינגווי הבא וגם אם אני לא יודע לצייר תמונות במילים כמו שחיים יודע, עדיין יהיה נחמד להשאיר כמה מחשבות ותובנות כתובות על איזה עמוד HTML באינטרנט. וזו הסיבה שאני פותח את הבלוג הזה (וכאן חזרתי להתחלה). הלוואי שתאהבו או שתשנאו את מה שאני כותב מספיק כדי שתרצו לקרוא את מה שאני חושב, אבל גם אם לא, עצם הידיעה שיום אחד כשאהיה זקן, אוכל לשבת עם הבנות שלי (ואולי אי"ה גם עם הבנים) ונקרא ביחד את השטויות שעברו לאבא בראש כשהן היו קטנות, מספיקה לי.
אז תודה חיים. תודה על הבלוג הנהדר שלך ובעיקר על ההשראה שהוא נתן לי לפתוח את שלי. תודה לאשתי שלי, שגם ברגעים הכי קשים שלנו, מזכירה לי באהבה האינסופית שלה איזה חכם הייתי לפני 15 שנה (ריספקט) שבחרתי בה, תודה לבנות שלי שמזכירות לי כל בוקר כשאני פותח עיניים מה זאת אהבה אמיתית ותודה לכל מי שיקרא את השטויות שירוצו לי בראש או יגיב עליהם או אפילו (בחלומותיי הורודים) יעביר אותם הלאה.
אז לכל מי שקורא את הפוסט הראשון שלי בבלוג החדש שלי - ברוכים הבאים לעלון הבית של אלון הבר :)
סחטיין על הסיפתח והמון בהצלחה ! :)
השבמחק