לפני יומיים זה קרה. ב 15 לחודש, בדיוק בתאריך המיועד יצאה לאוויר העולם התוספת החדשה לבית הבר. 3 קילו ועוד 430 גרם של אושר שאי אפשר להסביר מעורסלת כרגע בין זרועותי, עיניה הקטנות עצומות, החזה הזעיר שלה עולה ויורד בדיוק בקצב הלמות ליבי ואת החיוך שיש לי כרגע על השפתיים, לא יצליחו למחוק אפילו אם יגידו לי שמכבי מפסידה מחר ליוונים והפועל קורעת מחר את הליטאים.
ככה רציתי לפתוח את הבלוג החדש שלי היום. אבל אני לא יכול.
כי לפני יומיים, שום דבר לא באמת קרה. זאת אומרת, היו איזה כמה צירונים קטנים אבל הם הלכו כלעומת שבאו. גם אתמול והיום לא קרה משהו מסעיר בגזרה וככה יוצא שאנחנו כבר סופרים 3 ימים + על התאריך שאליו התכוננו.
אני כבר שומע את כל התגובות.
"מה יש לו זה? שיהנה מעוד כמה ימים של שינה נורמלית"
"הוא מדבר??? מה תגיד אשתו שסוחבת אותה?"
אז נכון, אפשר לישון עוד לילה בשקט. אבל מי רוצה לישון???
בשבוע האחרון אני בכוננות. הטלפון תמיד עליי, אני עונה גם באמצע הישיבה הכי חשובה. כל טלפון משלי מקפיץ לי פעימה קטנה בלב. אולי זו השיחה? אולי עכשיו היא תגיד לי שזה מתחיל?
וכל פעם, לפי המילה הראשונה שלה, אני מבין שזה עוד לא. הקול השקט והרגוע מבהירים לי מייד שזו עדיין לא השיחה המיוחלת.
ואני באמת לא רוצה לישון. אני מת כבר לפגוש אותה. מת לראות איך היא נראית. למי היא דומה. מת כבר להחזיק אותה בידיים. לתת לכף היד הפצפונת שלה לתפוס לי באינסטינקט החייתי את האצבע. להעביר אצבע עדינה על הפנים הקטנות שלה ולהתחיל ללמוד מחדש כל תו, כל הבעה.
הציפייה הזאת גומרת אותי.
אם רק הייתי יודע באיזה יום היא תבוא, בחיי שהייתי נרגע. אפילו אם היו אומרים לי שזה רק עוד שבוע וחצי (אם שלי רואה את זה הלך עליי) הייתי מקבל את זה באהבה.
רק לדעת...
ומילה אחרונה לאישה האהובה שלי. זאת שסוחבת כבר תשעה חודשים את המטען היקר הזה, ובעיקר סובלת בחודשים האחרונים מהחום, מהעומס על כל הגוף, מהשינויים הרבים שהוא עובר ובטוח כמוני מתה שזה כבר יסתיים.
אני אוהב אותך כל כך. את מדהימה. לרוץ בסוף שבוע ארבעים לעבודה בבוקר, לחזור לילדים, לשמור על שגרת החיים שלנו, למצוא זמן וכוח להקדיש לי ולצאת לבלות יחד - אין דברים כאלה. את פשוט מופלאה בעיניי וכל יום שעובר רק מחזק לי את ההכרה שהתמזל מזלי שזכיתי בך כשותפה לחיים, כמאהבת וכאמא לבנות שלי.
אז עכשיו, אחרי כל זה, אולי אפשר לקבל איזו מתנה קטנה לקראת סוף השבוע?
ככה רציתי לפתוח את הבלוג החדש שלי היום. אבל אני לא יכול.
כי לפני יומיים, שום דבר לא באמת קרה. זאת אומרת, היו איזה כמה צירונים קטנים אבל הם הלכו כלעומת שבאו. גם אתמול והיום לא קרה משהו מסעיר בגזרה וככה יוצא שאנחנו כבר סופרים 3 ימים + על התאריך שאליו התכוננו.
אני כבר שומע את כל התגובות.
"מה יש לו זה? שיהנה מעוד כמה ימים של שינה נורמלית"
"הוא מדבר??? מה תגיד אשתו שסוחבת אותה?"
אז נכון, אפשר לישון עוד לילה בשקט. אבל מי רוצה לישון???
בשבוע האחרון אני בכוננות. הטלפון תמיד עליי, אני עונה גם באמצע הישיבה הכי חשובה. כל טלפון משלי מקפיץ לי פעימה קטנה בלב. אולי זו השיחה? אולי עכשיו היא תגיד לי שזה מתחיל?
וכל פעם, לפי המילה הראשונה שלה, אני מבין שזה עוד לא. הקול השקט והרגוע מבהירים לי מייד שזו עדיין לא השיחה המיוחלת.
ואני באמת לא רוצה לישון. אני מת כבר לפגוש אותה. מת לראות איך היא נראית. למי היא דומה. מת כבר להחזיק אותה בידיים. לתת לכף היד הפצפונת שלה לתפוס לי באינסטינקט החייתי את האצבע. להעביר אצבע עדינה על הפנים הקטנות שלה ולהתחיל ללמוד מחדש כל תו, כל הבעה.
הציפייה הזאת גומרת אותי.
אם רק הייתי יודע באיזה יום היא תבוא, בחיי שהייתי נרגע. אפילו אם היו אומרים לי שזה רק עוד שבוע וחצי (אם שלי רואה את זה הלך עליי) הייתי מקבל את זה באהבה.
רק לדעת...
ומילה אחרונה לאישה האהובה שלי. זאת שסוחבת כבר תשעה חודשים את המטען היקר הזה, ובעיקר סובלת בחודשים האחרונים מהחום, מהעומס על כל הגוף, מהשינויים הרבים שהוא עובר ובטוח כמוני מתה שזה כבר יסתיים.
אני אוהב אותך כל כך. את מדהימה. לרוץ בסוף שבוע ארבעים לעבודה בבוקר, לחזור לילדים, לשמור על שגרת החיים שלנו, למצוא זמן וכוח להקדיש לי ולצאת לבלות יחד - אין דברים כאלה. את פשוט מופלאה בעיניי וכל יום שעובר רק מחזק לי את ההכרה שהתמזל מזלי שזכיתי בך כשותפה לחיים, כמאהבת וכאמא לבנות שלי.
אז עכשיו, אחרי כל זה, אולי אפשר לקבל איזו מתנה קטנה לקראת סוף השבוע?
