יום רביעי, 17 באוגוסט 2011

שלושה ימים ביציאה

לפני יומיים זה קרה. ב 15 לחודש, בדיוק בתאריך המיועד יצאה לאוויר העולם התוספת החדשה לבית הבר. 3 קילו ועוד 430 גרם של אושר שאי אפשר להסביר מעורסלת כרגע בין זרועותי, עיניה הקטנות עצומות, החזה הזעיר שלה עולה ויורד בדיוק בקצב הלמות ליבי ואת החיוך שיש לי כרגע על השפתיים, לא יצליחו למחוק אפילו אם יגידו לי שמכבי מפסידה מחר ליוונים והפועל קורעת מחר את הליטאים.

ככה רציתי לפתוח את הבלוג החדש שלי היום. אבל אני לא יכול.
כי לפני יומיים, שום דבר לא באמת קרה. זאת אומרת, היו איזה כמה צירונים קטנים אבל הם הלכו כלעומת שבאו. גם אתמול והיום לא קרה משהו מסעיר בגזרה וככה יוצא שאנחנו כבר סופרים 3 ימים + על התאריך שאליו התכוננו.

אני כבר שומע את כל התגובות.

"מה יש לו זה? שיהנה מעוד כמה ימים של שינה נורמלית"

"הוא מדבר??? מה תגיד אשתו שסוחבת אותה?"

אז נכון, אפשר לישון עוד לילה בשקט. אבל מי רוצה לישון???
בשבוע האחרון אני בכוננות. הטלפון תמיד עליי, אני עונה גם באמצע הישיבה הכי חשובה. כל טלפון משלי מקפיץ לי פעימה קטנה בלב. אולי זו השיחה? אולי עכשיו היא תגיד לי שזה מתחיל?
וכל פעם, לפי המילה הראשונה שלה, אני מבין שזה עוד לא. הקול השקט והרגוע מבהירים לי מייד שזו עדיין לא השיחה המיוחלת.

ואני באמת לא רוצה לישון. אני מת כבר לפגוש אותה. מת לראות איך היא נראית. למי היא דומה. מת כבר להחזיק אותה בידיים. לתת לכף היד הפצפונת שלה לתפוס לי באינסטינקט החייתי את האצבע. להעביר אצבע עדינה על הפנים הקטנות שלה ולהתחיל ללמוד מחדש כל תו, כל הבעה.

הציפייה הזאת גומרת אותי.
אם רק הייתי יודע באיזה יום היא תבוא, בחיי שהייתי נרגע. אפילו אם היו אומרים לי שזה רק עוד שבוע וחצי (אם שלי רואה את זה הלך עליי) הייתי מקבל את זה באהבה.

רק לדעת...

ומילה אחרונה לאישה האהובה שלי. זאת שסוחבת כבר תשעה חודשים את המטען היקר הזה, ובעיקר סובלת בחודשים האחרונים מהחום, מהעומס על כל הגוף, מהשינויים הרבים שהוא עובר ובטוח כמוני מתה שזה כבר יסתיים.
אני אוהב אותך כל כך. את מדהימה. לרוץ בסוף שבוע ארבעים לעבודה בבוקר, לחזור לילדים, לשמור על שגרת החיים שלנו, למצוא זמן וכוח להקדיש לי ולצאת לבלות יחד - אין דברים כאלה. את פשוט מופלאה בעיניי וכל יום שעובר רק מחזק לי את ההכרה שהתמזל מזלי שזכיתי בך כשותפה לחיים, כמאהבת וכאמא לבנות שלי.

אז עכשיו, אחרי כל זה, אולי אפשר לקבל איזו מתנה קטנה לקראת סוף השבוע?

יום שבת, 6 באוגוסט 2011

העם רוצה צדק חברתי

את האמת, נסיתי לחשוב על כותרת אחרת. משהו מתחכם כזה שיגרום לאנשים להכנס. משהו עם אמירה נוקבת שאי אפשר יהיה להתעלם ממנו אבל שום דבר לא היה יותר חזק מהדבר הכי פשוט והכי בסיסי שרץ לידי כל הערב.

חזרתי לפני כמה דקות מהעצרת.
בניגוד לשבועיים האחרונים שבהם הייתי בעצרת עם שלי והבנות, הפעם הייתי לבד. הבנות מפוזרות אצל המשפחה (קצת חופש אמיתי ולא עוד "קייטנה"), שלי כבר לא יכולה להסתובב כמה שעות על הרגליים אז הלכתי לבד.
הלבד הזה נתן לי את האפשרות להרים קצת את הראש (הרבה יותר קל כשאין לך 20 קילו על הכתפיים) ולהסתכל מסביב ולא להיות עסוק רק בבנות כל הזמן. ואתם יודעים מה ראיתי? פגשתי את העם. פגשתי 3 חיילים שהייתי מ"כ שלהם (ובשבילם אני עדיין המפקד אלון), כמה חברים מהשכבה בתנועה, את ציקי שעשה איתי את התואר, את אמיר שעובד איתי במשרד ועוד המון המון אנשים שאני לא יודע עליהם כלום אבל דבר אחד אני בטוח - הם לא שמאלנים ולא אנרכיסטיים טוב, אולי חוץ מאמיר).
הבחור עם הכיפה שהלך לידי, האבא שדחף עגלה קצת לפני, הסבא והסבתא שהלכו יד ביד עם שלט קטן - כולם היו שם מסיבה אחת - הם רצו צדק חברתי. והם העם!

דברתי על המאבק הזה עם כמה חברים ושמעתי מהרבה מהם משהו שחזר על עצמו - מה בעצם רוצים להשיג כאן? מה הדרישות של המאבק הזה? מתי ינסחו איזו רשימת קסם של כל מה שרוצים להשיג כדי שהמאבק הזה יגמר. את האמת - זה קצת בלבל אותי. מה, באמת לא ברור מה רוצים להשיג כאן.
אני חושב שרק בסוף השבוע הזה נפל לי האסימון - אין רשימה כזאת ולא תהיה רשימה כזאת.
אין רשימה כי המאבק הזה הוא לא מאבק של חומר אלא מאבק של רוח. לא מאבק של יעדים, אל מאבק של דרך.
הרי אנחנו לא באמת רוצים אותם דברים. החולה רוצה בריאות טובה יותר, המורה רוצה קצת יותר כבוד, הרופא רוצה קצת יותר הערכה ושפיות בעבודה שלו, העובדים הסוציאליים רוצים להתפרנס בכבוד ומעמד הביניים רוצה להרגיש שהוא לא נשחק עד דק תחת גזרות שצצות חדשות לבקרים.
אתם יודעים מה כולם רוצים? הם באמת רוצים צדק חברתי.

ההרגשה שהמדינה שלי לא רק לוקחת ממני אלא גם נותנת.

אצל כל אחד זה יתבטא בדרך אחרת אבל המאבק הזה יסתיים כשתקום פה ממשלה (ולאף אחד לא באמת אכפת מי יעמוד בראשה) שתחליט שהדרך שהלכנו בה עד עכשיו לא טובה. הדרך הזאת הביאה אותנו להגיד די! נמאס לנו! הדרך הזאת הוציאה 300,000 איש לרחובות. העם אומר די לדרך הזאת ורוצה דרך אחרת. העם רוצה (ותודה לשלמה שידע להגדיר את זה הכי טוב שרק אפשר) ארץ חדשה.

ואת האמת, אחרי מה שראיתי הערב, אני אופטימי

יום שבת, 30 ביולי 2011

הפוסט הראשון שלי + תודה לחיים

את האמת - אני קצת מבולבל, אז אני אתחיל מהסוף. את הבלוג הזה אני פותח בגלל (או יותר נכון בזכות) חיים. חיים הוא חבר מהפלוגה. רק באיזה חור בשטחים גילינו שבתור ילדים גרנו 200 מטר אחד מהשני, למדנו באותם מקומות בהפרש של שנתיים, היינו שנינו בנח"ל בסדיר וחוץ מזה שהוא אוהד את הקבוצה הלא נכונה בתל אביב, החיים שלנו די מתנגשים (הוא אפילו חיקה אותי וגם לו יש שתי בנות כמוני - נראה אותו מביא עוד בת שלישית כמו שאני עשיתי).
המתנה של חיים זו הכתיבה. יודע לכתוב הזבל, אין מה להגיד. בכלל, גם קשה להתווכח איתו כי הוא תמיד יגיד את המילה האחרונה והיא גם תמיד תשמע יותר טוב מהמילה שלך - פשוט חזק במילים. אבל בכתיבה הוא אלוף. ויש לחיים בלוג ופייר, אחד הדברים הראשונים שאני עושה כל פעם כשאני נכנס לפייסבוק זה לבדוק אם יש פוסט חדש (אני יודע שאני יכול להרשם לבלוג ולקבל דיווח, אבל הציפייה של הבדיקה יותר כיפית). תמיד כיף לקרוא את הפוסטים שלו. גם אם אני לא מסכים עם הדברים, עדיין הסגנון הקולח, הסרקזם הדק ובעיקר התמונות שהוא יודע לצייר במילים שלו - פשוט תענוג.

אם נשמע מהדברים שלי שאני קצת מקנא - אז אני מודה. הלוואי ויכולתי גם להעביר את המחשבות שלי כמו שחיים יודע. אבל היום פתאום נפל לי אסימון: גם אם לא - אז מה?
 גם אם אני לא ההמינגווי הבא וגם אם אני לא יודע לצייר תמונות במילים כמו שחיים יודע, עדיין יהיה נחמד להשאיר כמה מחשבות ותובנות כתובות על איזה עמוד HTML באינטרנט. וזו הסיבה שאני פותח את הבלוג הזה (וכאן חזרתי להתחלה). הלוואי שתאהבו או שתשנאו את מה שאני כותב מספיק כדי שתרצו לקרוא את מה שאני חושב, אבל גם אם לא, עצם הידיעה שיום אחד כשאהיה זקן, אוכל לשבת עם הבנות שלי (ואולי אי"ה גם עם הבנים) ונקרא ביחד את השטויות שעברו לאבא בראש כשהן היו קטנות, מספיקה לי.

אז תודה חיים. תודה על הבלוג הנהדר שלך ובעיקר על ההשראה שהוא נתן לי לפתוח את שלי. תודה לאשתי שלי, שגם ברגעים הכי קשים שלנו, מזכירה לי באהבה האינסופית שלה איזה חכם הייתי לפני 15 שנה (ריספקט) שבחרתי בה, תודה לבנות שלי שמזכירות לי כל בוקר כשאני פותח עיניים מה זאת אהבה אמיתית ותודה לכל מי שיקרא את השטויות שירוצו לי בראש או יגיב עליהם או אפילו (בחלומותיי הורודים) יעביר אותם הלאה.

אז לכל מי שקורא את הפוסט הראשון שלי בבלוג החדש שלי - ברוכים הבאים לעלון הבית של אלון הבר :)